על המפגש שלי עם הג'וק

אני כותבת מילים אלו פחות מיממה אחרי טראומה נוראית שחוויתי.
אתמול, בשעה 23:21 בלילה, נכנס פולש אכזרי לביתי. הוא התגנב לו פנימה בחשאיות אסטרטגית, זריז בצורה מפליאה, והטיל אימה על ביתי הקט – המקום שבו שהייתי אמורה להרגיש מוגנת מכל.
כן, בוודאי כבר ניחשתם, שהאורח הלא קרוא (והמאוד לא רצוי!) שחמק אל תוך ביתי הלוא הוא ה-ג'וק.
גם אם אשתמש במונחים "סימפטיים" יותר, כמו תיקן או מקק, תחושות הצמרמורת והבעתה יישארו בעינן.
תמיד ידעתי שאני לא אוהבת ג'וקים; "לא אוהבת" בלשון המעטה. עכשיו, אני יודעת מה אתם בטח חושבים, רוב האנשים באמת מפחדים ונגעלים מג'וקים – אבל ברגע האמת הם מרימים את הכפכף ועושים את מה שהם צריכים לעשות. אני, לעומת זאת, במספר המפגשים המועטים שלי עם השרץ הידוע לשמצה, פעלתי בדרכים הבאות:
 
1.בפעם הראשונה שאני זוכרת את המפגש המחריד, כילדה בגיל חד ספרתי כלשהו, ברחתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת והתחבאתי מתחת לשמיכה, משותקת מפחד, עד שאמא שלי הודיעה לי שזה בטוח לצאת. למעשה, נשארתי בתור החדר כעשרים דקות נוספות רק כדי לוודא שהתיקן לא היה באיזה דייט עם עוד ג'וקית שלא מבינה לאן בן הזוג שלה נעלם ופתאום תצא לחפש אותו.
 
2.בפעם השניה, בשנות העשרה המוקדמות לחיי, בצירוף מקרים עגום שכזה אמא שלי לא היתה בבית. היא היתה בדרך חזרה מהעבודה ואמרה שתגיע הבייתה רק בעוד שעה – אז יצאתי מהבית, נעלתי את הדלת וחיכיתי לה בחדר המדרגות בסבלנות עד שהגיעה.
 
3.בפעם השלישית כבר הייתי לאחר השירות הצבאי, בשנות העשרים המוקדמות. הטרגדיה נחתה עלי דווקא כשאמא שלי היתה בטיול לחו"ל. למזלי בדיוק הייתי עם חברה על הקו והיא סיפקה לי תמיכה טלפונית. הצטיידתי בקוטל חרקים מן השורה הראשונה, ולאחר כשעה וחצי של תמיכה נפשית – התזתי. נאלצתי להתמודד עם המקק השובב בכוחות עצמי, שאגב לא התייאש גם לאחר התזות מרובות, וכל אותה עת תהיתי לעצמי האם הגז המדמיע שנשאר לי מהצבא היה עושה עבודה טובה יותר נגד התוקף העקשן. באותו לילה נעלתי גם את דלת חדר השינה שלי, למרות שאף אחד לא היה בבית, רק למקרה שאמו של המקק הז"ל תחפש נקמה…
 
4.הפעם הנוכחית התרחשה ממש לאחרונה, והפעם בדירה החדשה שלי – לגמרי לבד. זה היה אמור להיות ערב רגוע ושקט, רק אני ו"ארוחת הבוקר בטיפאני" שלי, אבל אז, באמצע הסרט, עיני נעו הצדה בעל כורחן והבחינו בו מטייל לו על השיש. דמעות היו, גם תמיכה טלפונית ואמצעי לקטילת מקור הרוע. לבסוף גם הגיע צוות חילוץ שעזר לי להתמודד עם המפגע. כשעה לאחר מכן האיום הוסר, אך דירתי הקטנטונת (כשלושים מ"ר) היתה ספוגה בניחוח רעיל במיוחד. כמובן שלא העזתי לפתוח את החלון מחשש שמקק אמיץ במיוחד (או בעל נטיות אובדניות) יעוט על ריח הסכנה ויחליט להרביץ ביקור. אז ישבתי למשך זמן לא מבוטל, בחצות הלילה, מחוץ לבית, בפיג'מה, עד שהרגשתי שבטוח לחזור אל מתחם הסכנה.
 
לאחר המפגש האחרון, החלטתי להקשיב לפתגם הידוע "דע את האויב" וחיפשתי מידע על היצור הידוע לשמצה. למען האמת, גיליתי כמה דברים די מפתיעים. עזבו את זה שיש אלפי זנים שונים של מקקים (סביב ה-4,000) ואת זה שהם יכולים לחיות חודשים ללא אוכל וגם שבוע שלם בלי ראש (!), מה שהכי הפתיע אותי זה שהחוצפנים הללו משחררים גזים בערך כל רבע שעה, ויחד עם שאר חבריהם החרקים, אחראים ל-20% מפליטות המתאן על פני כדור הארץ ובכך מהווים תורם מרכזי להתחממות הגלובאלית. עוד סיבה טובה לשנוא אותם.
 
בקיצור, החלטתי שהגיע הזמן להזמין ריסוס.

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

כתיבת תגובה