שש פעמים

בחודש האחרון אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב החליטה לערוך מספר אירועים שמטרתם היתה לעורר את המודעות להטרדה מינית. הרבה פעמים כשאנחנו שומעות את צמד המילים זה, "הטרדה מינית", אנחנו מדמיינות משהו שהוא רחוק מאיתנו, המתרחש אי שם במסדרונות החשוכים של משכן הכנסת או בקרב הדרגים הגבוהים במשטרה (ואז כמובן גם זוכה לתשומת לב תקשורתית) אבל האמת היא שהמציאות המינית הקודרת הזו מלווה אותנו לאורך כל חיינו, ולא תמיד (ובעיקר בגילאים הצעירים היותר) אנחנו מבינות שאכן הטרידו או פגעו בנו באופן הזה. אנחנו מנסות לפרש את מה שקרה באופן אחר, להתעלם, להתבדח על כך, להכחיש, הכל חוץ מלקרוא לילדה בשמה: הטרדה.

כזה הוא סיפורה של גילי שולמן, גיבורת הסרט המדובר "שש פעמים". גילי, תלמידת תיכון מהרצליה, נקלעת למצבים קשים, משפילים, אלימים וכן, גם מיניים, עם מספר בנים מכיתתה. לא תמיד היא מפרשת את מה שהיא חוותה כפגיעה; לעתים היא מנסה להפוך את היוצרות ולטעון שהיא המנצלת ולא המנוצלת, להצהיר ש"זה רק סקס" ואין לזה שום משמעות אחרת מבחינתה. אבל לנו כצופים ברור שהסיטואציות הללו הן לא טבעיות או תמימות, ומתמלאים בתחושת אי נוחות מסוימת בעת הצפיה.
צפיתי בסרט כחלק מהקרנה מיוחדת שהאגודה ארגנה, שאחריה התקיימה שיחה עם יוצרת הסרט, רונה סגל. הסרט עשוי טוב, מעניין, זורם, ומסתמן כמהימן. גם אם הסיטואציות המזעזעות בסרט רחוקות שנות אור מאיך שהעולם שלי היה נראה כמתבגרת, מאוד קל להתחבר ולהבין כיצד מהלך אחד הוביל לאחר ואיך האירועים הללו בסופו של דבר מתרחשים – לא רק על המסך, אלא גם במציאות. לא נראה לי שאפשר לצפות בסרט ולהישאר אדישים, בין אם מדובר ברגשות של אמפתיה, רחמים או אפילו כעס על דמותה של גילי.
האמת שאחת המחשבות הראשונות שצצו לי במהלך הסרט היא התהיה אם אכן מדובר בשחקנים שהם בגיל העשרה. זה נראה לי פשוט נוראי לשים מתבגרים בסיטואציות האלה. רונה הרגיעה ואמרה שכל השחקנים היו מעל גיל שמונה-עשרה, ושהשחקנים הראשיים (עם הרוב המוחץ של הסצנות הקשות) היו באמצע שנות העשרים שלהם באמצע צילומי הסרט.

אני מניחה שחלק מהצופים עשויים לצקצק בלשונם ולשאול מה הטעם בסרט שכזה, שמראה את הצדדים האכזריים והאפלים ביותר של גיל ההתבגרות, את הניצול המיני שאלפי מתבגרות חוות כחלק משגרת חייהן, את ההבנה העגומה שאם ישתמשו במיניות שלהן כנשק ויתייחסו אל הגוף שלהן כאל כלי, יוכלו להשיג כוח ומעמד – למה בכלל לתת לנשים ולגברים, ובפרט לנערות ולנערים, את הרעיון הזה? ואולם, העובדה היא שההנחות האלו כבר קיימות ושזורות היטב בעולמנו ולא הומצאו יש מאין.

רונה סיפרה שבאחת ההקרנות של הסרט בטרייבקה, ניגשה אליה הסדרנית וסיפרה לה שלאחר שצפתה בסרט, היא ערכה רשימה של כל הבנים שהיא שכבה איתם במהלך התיכון ובקולג', שרפה אותה ובכתה כל הלילה. הסרט הזה לא מתאר איזו פנטזיה או המצאה, אלא מציאות מעוותת שהינה מנת חלקן של נשים רבות, בארץ ובעולם. לדעתי מדובר בסרט שנועד לתת לנו סטירת לחי מצלצלת כדי שנתעורר ונבין מה באמת קורה סביבנו. אפשר להסתכל עליו בצורה צינית ולטעון שהוא פורנוגרפי או אירוטי ותו לא, ואפשר לנסות לחשוב על המשמעות שעומדת מאחוריו ומהן ההשלכות שלה עבור נשים ונערות רבות שחיות במציאות מגדרית שעושה להן עוול גדול. 

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

כתיבת תגובה