שלוש צביטות בלב

הפלאפון צלצל, לא ממש צלצל, יותר דומה לרעש של נקישה בדלת, זה הצליל ששמתי להודעות בקבוצות של הוואטסאפ כי אם זה יצלצל כמו הודעה רגילה אני כנראה אאבד חלק גדול מהשפיות שלי די מהר, זה נע סביב ממוצע של הודעה לשנייה בקבוצות האלה.

לפי השעה והעובדה שיש משחק שמינית גמר של המונדיאל בטלוויזיה, זה כנראה מהקבוצה של ״הרייך של שישי״- קבוצה של חברים טובים שקמה בתקופה מדהימה של משחקי כדורגל במושב ובירות כל ערב בפאב של אסף שהפך להיות המקום בילוי הבלעדי שלנו בצפון, כמו הבית קפה בסדרה ״חברים״. כי אם כבר יוצאים אז לשם. היו ימים יפים של כדורגל, הרגשתי צביטה בלב, בפעם הראשונה באותו ערב, שמתי יד על הברך שלי שאיבדה את הרצועה הצולבת במשחק לפני חודש. המחשבה שהפעם הבאה שאבעט בכדור לא ממש נראית באופק ביאסה אותי מאוד, המגרש הוא המקלט שלי מהעולם. החלטתי להיות אופטימי, הסתכלתי לראות מי שלח הודעה ועל מי הבדיחה הפעם וכשראיתי מה כתוב בשנייה נזכרתי למה כל כך קשה להישאר אופטימי בעולם הזה. אסף הודיע שמצאו את הגופות של הילדים שנחטפו, אחרי כמה דקות הודיעו כמה בחדשות, זה סופי – הם נרצחו.

הלב נצבט בפעם השנייה, הילדים המסכנים האלה, לא עשו רע לאף אחד, ילדים תמימים ששילמו את המחיר שלא היו צריכים לשלם, הם לא עשו שום דבר רע – עלו על טרמפ כדי להגיע הביתה. המחשבה המצמררת ששנייה לפני שחטפו אותם הם בטח חשבו לעצמם שיש גם אנשים טובים שם בכפרים שהחליטו לקחת אותם טרמפ ולא היה להם מושג לאן הם נכנסו. לעומתם ישבו באוטו בני אדם, שרק במקרה משייכים אותם לזן שלנו, כי אותנו מבדילה משאר החיות היכולת שלנו לחשוב, והם יותר גרועים מהחיה הכי טיפשה בטבע. מהרגע הראשון הרגיש לי שזה לא אירוע חטיפה מאורגן אלא טירוף של רגע כמו חיה בלי רסן. ידעתי שאפילו הטרוריסטים מהחמאס לא מספיק טיפשים לעשות דבר כזה בדיוק שבוע אחרי שהם הצליחו להכניס את עצמם לשטחים עם ממשלת אחדות ועוד קיבלו אישור מכל העולם שמיום ליום מתברר ששונא אותנו יותר מכולם.

קורס שלם על פרויד גרם לי לחשוב. גרם לי לחשוב שאולי יש משהו בזה שחולי נפש לא לגמרי אשמים במעשים שלהם כי הם לא ממש מודעים למחלה שלהם, אבל שנאה היא לא מחלת נפש, שנאה היא מה שנקרא הכרעה פרטית של הרצון, שנאה היא בחירה בדרך מחשבה, מודעת וברורה לכל מי שמאמץ אותה והדבר הכי גרוע בה כשהיא נתקלת באנשים טיפשים – זה שהיא מדבקת – כמו וירוס.

עכשיו הראו את הבתים של המשפחות, הלב נצבט בפעם השלישית. אנשים חזקים עם אמונה גדולה, לא הפסיקו להאמין לרגע. נזכרתי במקום הראשון שהשנאה הזאת התחילה – ספר בראשית, פרק כ"ז - יעקב ועשיו. או שזו שנאה באמת כזאת גדולה עד שזה היה ברור לכולם שהיא לנצח כבר אז, או שאולי אנחנו פשוט מגשימים את הסיפור שכולנו גדלנו עליו. ככה או ככה, יש רגעים שצריך לשים הכול בצד, רגעים שאין מקום לחשוב, שאסור לנו להיות כמוהם, כי אנחנו בטוח לא ולעולם  גם לא נהיה, אבל אסור לנו להמשיך לשתוק.

הדבר היחיד שמפחיד אותי זה שאני אמות מבושה אם הצוות שלי יקבל מילואים ואני אשב בבית עם ברך שלא תחזיק לקילומטר הליכה אחרי הגדר, אבל אני מאחל למדינה הזאת שלא תשתוק להם ותיכנס בהם בכל הכוח, שיידעו שלא שווה להם להמשיך ככה כי הם עברו כבר כל גבול אנושי והגיוני.
אני לא פנאט ולא רוצה שירצחו את כולם ואני לא היטלר ובטח לא חיה חסרת מצפון, אבל הגיע הזמן שמי שמאכיל אותם בשנאה הזאת ישלם, וישלם מחיר מלא עם ריבית. אם זה עולם אכזר והשנאה הזאת היא לנצח אז לא אנחנו נהיה אלו שירימו ידיים ראשונים – כי לתת להם לנצח זה לא כשנחזיר בכוח ונתנהג כמוהם. לתת להם לנצח זה לשתוק ולהצהיר שאין בנו מספיק אמונה בעצמנו ובחשיבות של כל אחד מהילדים שלנו שרק חולמים לקום כל בוקר עם חיוך ולישון במיטה כל לילה בשקט. 

הגיע הזמן להזכיר להם של מי המדינה הזאת, אם בכוח הם מבינים – הגיע הזמן שנזכיר להם איך זה מרגיש.

יהי זכרם ברוך. 

511011pic_C
 

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

תגובה אחת

  1. צביטה רביעית מהמילים שלך..
    תודה

כתיבת תגובה