שבוע הספר העברי

הלוואי והייתי יכולה לחלוק עמכם איזשהו זיכרון בלתי נשכח, המפורט לפרטי פרטים, על הפעם הראשונה שהלכתי לשבוע הספר. ניסיתי להפעיל את כל תאי המוח המנומנמים שלי על מנת לחלץ זיכרון ייחודי ומרגש, אבל פשוט לא הצלחתי. בדומה ליומי הראשון בכתה א' או הביקור הראשון שלי בחוף הים, נראה שגם הפעם הראשונה הזו תישאר לכודה אי שם במחוז הזכרונות הנשכחים.
 
ואולם, נראה כי בדומה לימי בית הספר או ההסתלבטות על החוף, שבוע הספר תמיד היה ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מחיי. אמנם לא חרוט במוחי אותו זיכרון ראשוני, אבל הזכרונות שלי ושל אמי הולכות יד ביד בין שלל דוכני הספרים, מדפדפות ביראת כבוד ולבסוף חוזרות הביתה עם שקיות מלאות באוצרות כתובים, מלווים אותי מגיל צעיר מאוד. אני זוכרת איך הייתי מחכה בכליון עיניים לשבוע הספר, ולא רק להזדמנות לחדש את ארסנל הספרים שלי, אלא גם כדי לספוג את אווירת החג, את ריח הספרים החדשים ואת הקסם הספרותי הזה שהתרחש, ממש כמו יום הולדת, פעם בשנה.
 
השנים חלפו להן ונראה כי הציבור הישראלי גיבש התייחסות מעט צינית לגבי לשבוע הספר העברי. מבצעי ה"ארבעה במאה" או "אחד פלוס אחד" (אמנם במתכונת מרוככת יותר מאז חוק הסופרים) הפכו בעיני רבים את שבוע הספר למיותר – הרי למה לטרוח כשיש הנחות אטרקטיביות ומשתלמות בחנות הספרים הקרובה לביתינו? לי, באופן אישי, נדמה ששכחנו קצת את המשמעות האמיתית של שבוע הספר. אני מסרבת להאמין שמדובר בפסטיבל של הנחות ותו לא.    
כשהייתי קטנה והיו שואלים אותי מה החגים האהובים עלי, הייתי משחילה בין פסח לפורים גם את שבוע הספר. אני רוצה להאמין שהיתה ועדיין יש לו משמעות מעבר לרכישות כלכליות משתלמות. אולי זו ההזדמנות להיחשף למבחר העצום של ספרים שמקיף אותנו, יותר מאשר בכל חנות ספרים, גדולה ככל שתהיה; אולי זו ההזדמנות לפגוש פנים מול פנים בסופרים שכתבו את הספרים שאנחנו אוהבים ולשמוע באופן אישי על חוויית הכתיבה; ואולי זוהי ההזדמנות להבין את העוצמה שיש למילה העברית הכתובה, שמושכת אליה קוראים כה רבים.
 
יכול להיות שבאיזשהו מקום עלי להפסיק להיות תמימה. אנחנו חיים בעידן אחר ממה שהיה כאן מלפני עשור; המכירות האינטרנטיות הרקיעו שחקים והעותקים הדיגיטליים נמכרים כמו לחמניות חמות, הדור הצעיר מעדיף להחליק את אצבעו על מסך המגע של הטאבלט מאשר לדפדף לעמוד הבא, ונדמה כי בין המבצעים הצבאיים לסבבי הבחירות הכושלים, פשוט נגמרה לנו הסבלנות לקרוא. אבל גם יכול להיות שזוהי בדיוק הסיבה למה בכל זאת רבים מאיתנו עדיין מקווים למצוא נחמה בספרים. אני לא חושבת שיש עוד מקום בעולם שמקדיש ימים שלמים ל"חגיגה של ספרים" ושפורצים ממנו כל-כך הרבה סופרים מקומיים וכותרים חדשים מדי שנה. אולי בכל זאת יש סיבה שקוראים לנו "עם הספר".
 
אמנם אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שביקרתי בשבוע הספר, אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה שהספר שלי הוצג בשבוע הספר, לפני כשנתיים. זה היה רגע מהסרטים, או ליתר דיוק מהספרים: טיילתי לי בעצבות בין שלל הדוכנים, מתמרמרת על כך שהספר שלי לא זוכה להופיע ביניהם, בשל אילוצים לוגיסטיים למיניהם. עמדתי מול אחד הדוכנים של ההוצאות הגדולות ובחנתי כמה ספרים ששקלתי לקנות, ואז, כמו משום מקום, לפתע נתקלתי בכריכת הספר שלי!
במבט ראשון לא האמנתי, אפילו הייתי די בטוחה שמצב הרוח העגום שלי גרם לי לדמיין את הספר שלי כמו פאטה-מורגנה במדבר של ספרים. אני זוכרת שניגשתי לבחורה שעמדה לידי וביקשתי ממנה להגיד לי מה שם הספר שראתה מולה. רק אחרי ששאלתי שלושה אנשים שונים ווידאתי שאכן מדובר בספר שלי, הרשיתי לעצמי לצהול ולשמוח, לצלצל למשפחה ולחברים ובעיקר לנשום לרווחה – זהו, עשיתי את זה, הגשמתי את החלום שלי.

זו לא היתה פאטה-מורגנה, הספר שלי בהופעת בכורה בשבוע הספר (ותודה למוכרת על שיתוף הפעולה)
 
אמנם השנה הספר שלי כבר לא יוצג בדוכנים של ההוצאות הגדולות, אבל הוא עדיין יהיה שם, כמה דוכנים ליד. אני אמשיך לחגוג את החג האהוב עלי ואולי בשנה הבאה יצטרף לו ספר חדש לחגיגה. מה שבטוח, אין מצב שאני מפספסת את שבוע הספר. ומה איתכם? 

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

כתיבת תגובה