פוסט טראומה

ההליכה משחררת. הלכתי ברחובות תל-אביב ברגל, עם כאב בחזה שלא עובר מאז המלחמה של הקיץ, ועם גב מאובן ונוקשה, נושא בתוכו גבישים של עצב, כאב ולחץ שמפריעים לי לרוץ, ללכת ולנשום ובוקעים מתוך העור שלי. הגוף שלי מסמן לי לא לתת לאותות המלחמה לדעוך. לשכוך.  על הריקנות שמילאה את הנפש ובפה המיותם ממילים, הגוף פיצה בגושים של כאב פיזי שלא מוכן ללכת. לפעמים בהפסקות האש הוא מטשטש, ואז כמו רקטה משוגרת מתפרץ ברגע שהכי לא ציפית לו. להתעורר בבוקר מקרני שמש בצד של העין, לא להבין כל כך באיזו מיטה אתה, להריח מהחלון את עלי הבזיליקום שהשקת בלילה ואז בתנועה קטנה ניצת הכאב ומזכיר לך ש"היי!", זה הבוקר, אילו החיים שלך, ויש בהם גם כאב.

ההליכה משחררת. הולכת ברחובות תל-אביב, נפרדת מהמחשבות של עצמי וניזונה ממחשבותיהם של אחרים. מתרחקת מהעו"ש שלי ומתרכזת בעוברים ובשבים. נער שחרחר יושב מקופל על מדרכה שחרחרה והם מתמזגים לכדי גוש שחור יפה. נערה עם עיניים נוצצות אומרת לגבר להתראות. שתי בנות על עקבים גבוהים מתופפות וצוחקות.

ההליכה משחררת. עם כל צעד מתרחקת מהכאב שהיום התפשט לי בלחי השמאלית של הישבן ומפנה קצת מקום לכאבם של אחרים. אומרים שתל-אביב בועה, אבל אולי דווקא הבחירה לחיות – להזדיין עם שכר דירה גבוה, לרדוף סביב משמרות ועבודה סביב השעון, לחפש חנייה לא קיימת – כל אילו מזכירים לך שיש משהו שמתרחש, יצור חי ונושם תמיד – גם כשאנחנו לא יכולים לראות שום דבר חוץ מעצמנו. הבועה התל-אביבית שלי היום היא מעיין אישיות אמיתית וקיימת. היא באה להורות לי לחיות אחרת. היא כמו בועה של אסטרונאוט שמקיפה לי את הראש ומכניסה בו בלי שום הליך של ברירה רעשי רקע בתי פוסקים, אבל הפעם רעשי הרקע – הזמזומים, הריבים, הצחוקים, מצליחים ללחוץ אצלי על כפתור שמחדד לראשונה מזה הרבה זמן את הקול שלי, שקצת דעך. שכבה.

1234
 
ההליכה משחררת. הלכתי לתערוכה של ויק מוניז. הבן-אדם מחבר פיסת עיתון, שאריות בקבוק זכוכית, שקית פלסטיק וחתיכת פח ויוצר מהכלום של כל אחד מהם, תמונה אחת שלמה וגדולה, שמסייעת להעניק משמעות לכל רכיב, שכן אם לא היה שם – לא הייתה התמונה שלמה. ככה מרגישים הלב שלי והראש שלי. רק בליל הפרטים והעצמים שמקיפים אותי מצליחים מעט לנער את קליפת האטימות שיצרה הלחימה ולקבל משמעות. התרגשות מצחוק של כלה,  מבט מגחך-מאוהב בתספורת מוגזמת של גברת זקנה, ניואנסים של אגואיזם-תל-אביבי-מוגזם-ושקוע-בעצמו  –  גורמים לי לחייך.

הדבר שהכי מפחיד אותי הוא להיות קליפה אנושית. גוף חלול על אוטומט, רובוט אוטומטי כזה שמנקה לכם את הבית ונהדר שהוא שם, והבית תמיד נראה מקסים,  אבל הוא מוציא את כל הכיף שבלנקות. לא באמת שבלנקות, זה לא כיף, אבל את ההוויה שמתחילה מעצם המטלה. לשים מוזיקה על ווליום קצת יותר גבוה מהרגיל, לשיר לעצמך בקול רם, ולהתלונן, ולשבת עם רגליים זרוקות על השולחן, כשכל הכיסאות מורמים בזמן שמחכים שהרצפה תתייבש. יוצא הכיף שבלשתות שוקו קר, ונעלם החיוך המבסוט על ההספק. ב"צוק איתן" גם הפחד היה לגיטימי, כמו הרובוט, וגם הוא עבד על אוטומט. כל הזמן. פחד על קרובינו הלוחמים, על אחינו הנופלים. אז הפחד גם הוא הפך לחלק מהקליפה האנושית הזאת. נעשה שזור בדי.אנ.אי.

ההליכה משחררת. היום הלכתי ברחובות תל אביב ובדרך הייתה סמטה חשוכה-חשוכה ויצאו ממנה רעשים אז פחדתי. הלכתי בין פיגומים וחול נכנס לי לנעל ואפשר היה לרגע ליפול. אז חששתי. כשהגעתי לפתח הבניין היה ג'וק אז דיי נבהלתי. כשסובבתי את המפתח במנעול והגעתי הביתה, חשבתי שגם פחדתי וגם חששתי וגם נבהלתי. אז שמחתי. דברים פשוטים עדיין חודרים אל תוך הקליפה שלי. בהלה פשוטה, כזו שלא מורכבת מאזעקה של מקלטים, וחשש נעים כזה שלא נובע מהקראת שמות הנופלים, ופחד טוב שלא קשור לפחד מהגורל של העם הזה ומהצעקה של האדמה שאנחנו נלחמים עליה. כל-כך שמחתי שפחדתי.
 

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

תגובה אחת

  1. למי שמתמודד עם הכאב : נט"ל מעניקה תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי טראומה על רקע טרור ומלחמה. קו הסיוע שלנו 1800-363-363

כתיבת תגובה