מיתוס ושמו יופי

 כשהייתי בת תשע, אני ועוד שתיים מחברותי נבחרנו להעלות הצגה קצרה בנושא "אגדות" במסגרת החוג לתאטרון. כמובן שכיאה לילדות בגיל הזה, התרגשנו מאוד מהנושא הנבחר, וכל אחת מאיתנו קיוותה בסתר ליבה לקבל את תפקיד "הנסיכה". כשלבסוף אזרתי אומץ והצעתי את עצמי לתפקיד, אחת הבנות נעצה בי מבט נוקב ומיד אמרה: "אבל את לא בלונדינית, אז איך את יכולה להיות נסיכה?" ובכך פטרה את העניין.
אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שמישהו אי פעם אמר לי שיש משהו שאני לא יכולה לעשות, או מישהי שאני לא יכולה להיות, ולו בגלל איך שאני נראית. אני מאמינה שלכל אחת יש מעין סיפור שכזה בארסנל החוויות שלה, דוגמא עגומה לאופן שבו המראה החיצוני שלנו עשוי היה לייעד (או כמו במקרה הזה, להסיט) אותנו מכיוון מסוים בחיינו. ואולם, מה אם בפעם הבאה לא יהיה מדובר רק בתפקיד ראשי בהצגה? מה אם לאנשים תהיה לגיטימציה לסרב לקבל אותי לעבודה מסוימת כי אני לא "ייצוגית" מספיק, או יפסחו עלי בתור לקידום כי הוא דורש "לוק" מסוים, שכלל אינו מעיד על הכישורים שלי בפועל? לצערי, אלו אינן תהיות היפותטיות אלא סיטואציות הלקוחות מהמציאות החברתית המעוותת בה אנו חיות.
 
נעמי וולף כתבה בספרה הידוע, מיתוס היופי, כי "יש לנו יותר כסף וכוח, מרחב פעולה והכרה משפטית רבים יותר משהיו לנו אי פעם. אולם אם נשאל את עצמנו איך אנחנו מרגישות עם עצמנו פיזית, ייתכן שבהשוואה לסבתות הלא משוחררות שלנו, מצבנו גרוע הרבה יותר."  קשה לי שלא להזדהות עמוקות עם המשפט הזאת ולהכיר בכך שבמציאות של היום, נשים לא מרגישות שיש להן ערך אמיתי בעולם אם הן לא עומדות בסטנדרטים מסוימים של יופי – והראיות נוקבות, כאשר נשים רבות מצהירות בריש גלי שיעדן הנכסף אינו הצלחה מקצועית או אהבה, אלא השלת חמישה עד שבעה קילוגרמים ממשקלן.
 
השומן כאות קלון
כשמקישים במנוע החיפוש של גוגל את צמד המילים "Being fat", התוצאות הראשונות שממלאות את המסך הן שיטות להרזיה, שלל דיאטות, ניתוחים, כדורים להורדה במשקל, משקאות לזירוז מערכת העיכול וכהנה וכהנה. כלומר, עוד לפני שהבנו כלל מה זה בכלל אומר "להיות שמנ/ה", החברה מטיחה בפנינו עובדה קיימת: זוהי תופעה, ליתר דיוק בעיה, שיש למגר. מזהירים אותנו מ"משבר ההשמנה" והסכנות שהוא טומן בחובו, כשבפועל העובדות המחקריות התומכות באותו משבר מועטות. בשורה התחתונה, הרבגוניות האנושית שלנו מצטמצמת לאמת מידה מאוד צרה על המשקל הבייתי שלנו.

שרת בריאות שמנה – סוגייה שיש "לשקול"
באוקטובר 2014, לפני פחות משנה, מינויה של הפוליטיקאית האהודה ד"ר מגי דה בלוק לשרת הבריאות בבלגיה עורר סערה ציבורית בתקשורת העולמית, והכל מסיבה פשוטה אחת: היא שמנה. קריקטורות מעליבות, גינויים מצד יריבים פוליטיים והשמצות בבלוגים ובטורים תקשורתיים הלהיבו את האש סביב הנושא כך שמשקלה של הדוקטור נהיה עניין ציבורי לכל דבר. השאלה האם לאשה שמנה "מותר" להיות אחראית דווקא על תחום הבריאות נחשבה לתהיה לגיטימית שיש לכבדה בתשובה. האם היינו בכלל מעזים להתייחס לכך ברצינות אילו היו מטילים ספק ביכולתו של שר בעל שיער שיבה לשפוט בכל הנוגע לחינוך צעירים? בשני המקרים הקשר הוא קלוש וכלל לא רלוונטי למידת ההתאמה לתפקיד.
 
עיסוקה של ד"ר מגי דה בלוק ברפואה במשך עשרים וחמש שנים ופעילותה הפוליטית במשך כחמש עשרה שנה (נוסף להיבחרה כפוליטיקאית האהודה ביותר בבלגיה) הפכו לשוליים ברגע שלנגד עינינו עמדה גזרתה הרחבה. אילו היתה מעשנת או שותה, אולי היינו טוענים שאלו חייה הפרטיים ולכן אין עלינו לשפוט אותה. אילו היתה פוליטיקאי עב-כרס, עשוי להיות שרבים היו בוחרים להעלים עין מ"חוסר ההתאמה" של המועמד לתפקיד. ואולם, הייחוס של "ליקוי" כה בולט לעין דווקא לאשה שבחרה לעסוק בפוליטיקה ולהציב את עצמה בלב הציבור (ומכאן שעליה להיראות במיטבה), איכשהו גרם לאנשים לחשוב שמותר להם להוקיע, לגנות ולהשפיל אותה על סמך המראה שלה, שכלל אינו קשור ליכולות ולכישורים שלה בפועל.
 
שוקלת לרוץ לפוליטיקה? נא להיראות בהתאם
אם לרגע חשבנו ש"מיתוס היופי" איבד מעט מכוחו עם הכניסה למילניום חדש, ניווכח לדעת שאולי ההפך הוא הנכון. הסרט הדוקומנטרי "Miss Representation" משקף תמונת מראה מפחידה על יחסה של התקשורת לנשים, ובפרט למנהיגות. ומה הפלא, כשרק 5.8% מהעובדים בתחום התקשורת הן נשים, אחוזים שפוחתים ככל שהדרגות עולות, אנחנו למעשה מקבלים נקודת מבט מצומצמת של אותו קומץ גברי שנמצא בפסגה. בסרט מובעת הדאגה שהמראה הפך להיות תנאי סף לנשים באשר הן, לא משנה באיזה תחום הן נמצאות, במידה והן רוצות להיות נוכחות ומשפיעות.

אחת הדוגמאות הבולטות שהוזכרו בסרט היא כאשר שרה פיילין, שהתמודדה על תפקיד סגנית ארצות-הברית, נשאלה בתוכנית חדשות מכובדת בפריים טיים האם היא עשתה הגדלת חזה. יתרה מכך, הצהרתה של השדרנית ששאלה אותה על כך היתה כי "כל המדינה מתעסקת בשאלה הזאת" – ולנו רק נותר לתהות, האם אותה תוכנית חדשותית היתה מעזה לשאול פוליטיקאי המתמודד למשרה כה מכובדת שאלה דומה, ובעוד תקופת בחירות? סביר להניח כי מה שכלי התקשורת מרשים לעצמם בקשר לפוליטיקאיות שלהם, אינו נדון בכזאת חופשיות כשהדבר נוגע לפוליטיקאים שלהם.
 
אין ספק שלתקשורת יש אפקט עצום על עיצוב הדור הנשי הבא, ובפרט דור ההנהגה הנשית הבאה – ואולי זה המקום שלנו להביא לשינוי. מדוע צריך לפחד להגיד לנשים מלאות שהן שמנות? זו לא מילה גסה, אלא אם נתייחס אליה כך. למה אנחנו גורמים לנשים להרגיש שאם הן לא יפות, הן לא נחשבות? ומי קובע מה זה "יפה" בכלל? אמנם אני צלחתי את "המאבק" שלי בגיל תשע, ולאחר התעקשויות ושכנועים רבים, גילמתי באותה הצגת תיאטרון את תפקיד הנסיכה למרות שיערי הכהה והפרוע. אבל לצערי המאבקים שעומדים בפנינו במהלך החיים אינם תמיד כה פשוטים. אולי אם נבחר בדרך המכבדת את הרבגוניות האנושית, על פני הדרך הנוכחית של כפיית מימדים מצומצמים של נורמליזציה על הגוף האנושי, יבוא יום ומיתוס היופי יהפוך להסטוריה עתיקה.
 
מומלץ בחום! לינק לסרט "Miss Representation" בצפייה ישירה:
http://www.veoh.com/watch/v39771873Amj6RRWb?h1=MISSREPRESENTATION
 
 

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

כתיבת תגובה