יום המורה

הפעם בחרתי לכתוב לכם על יוזמה מדהימה שהחלה השנה בשם "יום המורה".
מטרת יום המורה היא לומר בכל דרך אפשרית למורות ולמורים מהעבר או מההווה תודה על השפעתם ותרומתם בבניית דור העתיד [כפי שכתוב באתר "יום המורה"]. ואני אוסיף בנימה אישית יותר שהיום הזה נועד לומר להם תודה על כך שהיו לצידנו, מדיי פעם צעקו עלינו, השאירו עלינו את חותמם ועזרו לנו לסלול את דרכנו בחיים.
 
ראיתי פרסום ליום המורה בפייסבוק ומיד התחלתי לחשוב על המורים שליוו אותי במשך כל השנים. אבל לפני שאדבר על המורים שלי, חשוב לי לספר לכם סיפור קטן, על אחד המורים של סבא שלי.
כשהייתי בכיתה ז' כתבתי עבודת שורשים. הייתי צריכה לראיין את סבא שלי אברהם שטרקמן, זכרו לברכה, בקשר לסיפור חייו. סבא גדל ברומניה והתחנך בבית ספר יהודי. פעם אחת, המורה שלו למתמטיקה [המורה הקשוח ביותר בבית הספר] קרא לו ללוח לפתור תרגיל. סבא סיפר לי שהוא לא הצליח לפתור את התרגיל, דבר שגרם למורה להתעצבן עליו, לתת לו מכות בישבן עם סרגל ולהגיד: "אתה לא יודע מתמטיקה זה אני לא מסכים". זה הציטוט המדוייק מפי סבא, שהיה כאמור עולה מרומניה. כשסבא סיפר לי את הסיפור הזה הוא היה בן 79, כלומר, הוא זכר את אותו מורה למתמטיקה מרומניה במשך 70 שנים.
לפעמים ההשפעה של מורים מסויימים עלינו לא מורגשת ביום יום, אבל הם תמיד איתנו. לפעמים אנחנו אפילו מצטטים אותם בלי לשים לב, כי המשפטים שהם אמרו לנו מלווים אותנו עד היום.
 
כמו שכבר אמרתי, התחלתי לחשוב על מורים משמעותיים עבורי ממרוצת השנים, והבנתי שזכיתי למורים משמעותיים מאד- אילנה נדלר המורה לתנ"ך, איריס [שאני לא זוכרת את שם משפחתה] המורה לספורט, זהבה [גם שם משפחתה פרח מזכרוני] המורה למתמטיקה, פזית רוזנבלט המחנכת מכיתה יא'-יב' ועוד רבים ורבות אחרים.
ובכל זאת, בחרתי לכתוב לכם על שלושה מורים שהשפיעו עלי במיוחד.
נתחיל במיכל אהרוני. מי שהיה אומר את שמה במסדרונות בית הספר היסודי ע"ש גולדה מאיר בכפר סבא היה מקבל מיד את התגובה "שששש היא באה!!!!!". מיכל הייתה אימת כל התלמידים, המורה שלא מתעסקים איתה כשהיא תורנית בהפסקה וזו שלא רוצים להיתקל בה במזכירות, עד שמתחילים ללמוד אצלה. כשהייתי בכיתה ו' מיכל הייתה המחנכת שלי ושל כיתה נוספת באותה השכבה, אבל בחיים לא הרגשתי שהכיתה שלנו או הכיתה השניה, מקבלות יחס לא הוגן או לא שווה.
יש שני דברים שזכורים לי מאד ממיכל. הראשון הוא בשיעור על קום המדינה. היא שאלה מי יודע מתי הוקמה המדינה ואף אחד לא הצביע. היא הייתה בהלם ומיד אמרה "מה זאת אומרת?! אתם צריכים לדעת את זה גם אם אני אעיר אתכם בארבע בבוקר ואשאל אתכם!". מרוב פחד שהיא באמת תעשה את זה, החלטתי שאני חייבת לשנן את התאריך העברי והלועזי, וכך עשיתי. אבל היא אף פעם לא באה להעיר אותי בארבע בבוקר.
הדבר השני הוא הגישה המיוחדת שלה להוראה, גישה שאני מאמצת בעצמי עם תלמידים שלי לנגינה. מיכל הייתה יכולה להעביר שיעור תנ"ך ולפתע לשים לב שהפתגם שתלוי על קיר הכיתה לא בא לידי ביטוי בזמן השיעור, למשל "אל תלבין פני חברך ברבים". מיכל לא הייתה חושבת פעמיים, עוצרת את השיעור ומקיימת דיון על אותו פתגם וכיצד הוא הופר במהלך השיעור. בבית ספר שאני מלמדת בו נגינה ארבעה תלמידים עשו חרם על תלמיד אחר. עצרתי מיד את השיעור ושאלתי אותם מה זה כבוד בעיניהם. באותה שניה נזכרתי בשיעורים של מיכל אהרוני, שנתנה לתלמידיה כבוד [שהיה כבוד הדדי] והתייחסה אליהם כבני אדם. תודה לך מיכל.
 
המורה השני הוא עפר עין הבר. עפר היה המנצח של התזמורות בהן ניגנתי מכיתה ד' ועד כיתה יב'. היום הקשר ביני לבין עפר הוא לא כמו שהיה פעם, ובכל זאת בחרתי לכתוב עליו. אם לא אציין אותו כחלק מהמורים המשפיעים עלי ביותר, לא ארגיש כנה עם עצמי.
בזכות עפר החלטתי עוד בכיתה ו' שאני רוצה להיות מנצחת תזמורות כשאהיה גדולה, ובהמשך הבנתי שאני רוצה להיות מחנכת מוסיקלית, כפי שהוא הציג את עצמו. בזכותו רציתי להיות מורה שמשאירה חותם על תלמידיה, כזו שמלווה אותם במשך שנים בראש ובלב, ואני עדין רוצה להיות כזו.
הוא נהג לומר משפטים קבועים שוב ושוב, אבל הם היו נכונים כך שאין לי על מה להתלונן. אחד המשפטים הוא "שקט מתחיל משקט", אני אומרת את המשפט הזה במשך שנים בכל סיטואציה מתאימה.
כמו עם כל מורה היו הרבה דברים שלא הסכמתי איתם מול עפר, הרבה דברים שנראו לי לא לעניין. ויחד עם זאת, לעולם לא אשכח לעפר שני דברים- את היום בכיתה ג' בו הוא אמר לי שמתאים לי לנגן בקרן יער, ושהוא תמיד יהיה חלק מהחלום שלי להיות מחנכת מוסיקלית ומנצחת תזמורות. תודה עפר.
 
המורה האחרונה והחביבה מכולם, היא סימה רולניק. כולנו קראנו לה אמא סימה, היא באמת הייתה כזו. סימה הייתה המחנכת שלי בכיתה י' ורכזת מגמת המוסיקה בה הייתי בתיכון. היה לה מבטא אמריקאי נלהב, צחוק כובש ואפרו בצבע לבן. קראתם נכון- אפרו בצבע לבן.
סימה תמיד סיפרה לנו שהיא הייתה היפית, ילדת פרחים, כשהייתה צעירה. אני זוכרת שהיא העבירה לנו שיעור בתולדות המוסיקה על מוסיקה אמריקאית- היא הביאה את הגיטרה שלה לבית הספר וניגנה לנו מוסיקה מגניבה, אבל מגניבה בקטע אחר. יצאנו מהשיעור [שהתקיים רק פעמיים] עם אנרגיות טובות לכל היום.
סימה הייתה ידועה ביצירות האוריגמי שלה, היא הייתה מכינה דברים מדהימים. בשיעור הראשון שלנו בכיתה י' היא לימדה אותנו להכין מחתיכת נייר קטנטנה מן שולחן קטן עוד יותר, שעליו הנחנו כדור עם סמיילי. לכדור היא קראה "Study Buddy", ואמרה שאם נצטרך ללמוד למבחן ולא יהיה לנו עם מי ללמוד- תמיד יהיה לנו אותו. היא גם נתנה לנו פעם קוביית מזל שתעזור לנו בלקיחת החלטות. היינו מבלים הפסקות שלמות עם הקוביה הזו ומנסים להחליט אם לקנות קולה או נסטי בקיוסק, זה היה כל כך כיף. את הקוביה הזו יש לי עד היום, תוכלו לראות אותה בתמונה למטה.
סימה לימדה אותי דבר אחד מאד חשוב לחיים: החברים שלך מהילדות הם אלו שיהיו איתך תמיד, איתם חלקת את החוויות המיוחדות ביותר שלך, וצריך לשמור עליהם. אחרי שהיא אמרה את זה היא הראתה לנו תמונה שלה עם חברת הילדות שלה וסיפרה לנו שהן עדין בקשר.
סימה היא המורה הכי צבעונית ומיוחדת שהייתה לי, החיוך והצחוק שלה מלווים אותי עד היום ובכל פעם שאני רואה אותה אני מקבלת ממנה חיבוק חם ואוהב, חיבוק מאמא סימה. תודה סימה יקרה.
 
אלו המורים שלי, להם בחרתי להגיד תודה. אני מזמינה את כולכם- בכל גיל, בכל תואר, בכל מקום שאתם נמצאים בו כרגע; תרימו טלפון, תשלחו מכתב, מייל, הודעה בפייסבוק, פרסמו סטטוס- תגידו תודה לאותם מורים שנוכחותם המופלאה והחינוך שהם נתנו לנו בעבר הם חלק ממה שאנחנו היום.
 
"יום המורה" מתרחש ב-15/12/14, הנה קישור לאתר. תהנו !
http://www.teachersday.org.il/

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

כתיבת תגובה