חוויה אוניברסיתל-אביבית

הנה מתחילה הכתבה הראשונה שלי השנה, אני מוכרחה להודות שאני מאד מתרגשת.
התחילה השנה. אחרי יריד ענק של האגודה, עמידה בתור בשמש הקופחת בסוף אוקטובר [מה נסגר?], מחברות בחינם, בירה בחמישה שקלים, ניילוניות בזול בדיונון ועוד, הגיע הזמן להתחיל ללמוד משהו, לא?
אבל להיות סטודנט באוניברסיטת תל אביב זה לא רק ללמוד, ממש לא. יש פה המון דברים מסביב, דברים שהופכים לך את השנה למיוחדת יותר, מאתגרת יותר, מצחיקה יותר ותל אביבית יותר.
תוך כדי הלחץ הזה של תחילת שנה, לפני שאנחנו רצים ממיטשל לגילמן, מדלגים מעל חתולות, לוגמים מהקפה המפוקח של הבוקר ואפילו מספיקים איכשהו לתת "כיף" להוא שצילמנו ממנו את הסיכומים של השיעור האחרון [אני...], יש תמיד את הדרך לאוניברסיטה. כל אחד בדרך שלו.
יש את האלו מחוץ לתל אביב שמגיעים באוטובוס כל יום [התל אביבים קוראים לזה "אתה מגיע משם כל יום?!", הם קוראים לזה רמת השרון], נרדמים על הסיכומים שלהם שכבר מלאים בקצת ריר ובחטיף אנרגיה שלקחו לדרך ומתלוננים שהמזגן חזק מדיי, הנהג עצבני מדיי וזה שלידם תמיד, אבל תמיד- מדבר מדיי.
יש את אלה ש"אני גר חמש דקות מהאוניברסיטה אין לי זמן לקרוא את הסיכומים בדרך לפה.. לא הספקתי להתכונן לתרגול היום כמוך". אז וואלה, אני, כמו כל אלו ששומעים את המשפט הזה מכם- לא מרחמת עליכם. סורי.
אל תשכחו את החברים האלה שיש להם חברים בתל אביב. "כן אחי.. ישנתי אצל אחות של בת דודה של השכנה שלי מחדרה שבעלה עושה איתי מילואים מנוב' 08..אתה לא מבין איך התקמבנתי".
ואז יש את הקבוצה שלי, אלה עם האוטו. חוץ מזה שאת רוב הדלק אני מבזבזת על חיפוש חניה… זה ממש פינוק! שומעת לי מוסיקה בפול ווליום בגלגלצ עם חלון פתוח ושרה בזיופים עם חלון סגור.
 
אז הגענו לאוניברסיטה, דילגנו מעל חתול, נתנו כיף, שתינו קפה.. יאללה, הגיע הזמן לאיזו הפסקונת.
ומה עושים בהפסקה? מדלגים מעל חתול, נותנים כיף ושותים קפה.
ועכשיו ברצינות. צריך גם להיכנס לכמה קורסים.
תנו לי לספר לכם על קורס שאני לוקחת בגילמן. "אשמע את קולו המתוק: כיצד מדבר אלוהים בשירה העברית". חתיכת שם הא? האמת שעד כה הקורס ממש מעניין. אבל זו לא הפואנטה. אני בכלל לא לומדת בגילמן, זו הייתה הפעם השנייה שכף רגלי דרכה שם.
אני נכנסת לכיתה, רואה כל מיני אנשים, כאלה שיש בכל קורס. את החכמה עם הלפטופ, את הסטלן שלא בטוח שזה המקום, את המבוגר ש"בא רק להקשיב" אבל כל השיעור מתווכח עם המרצה על כמה זה שתיים ועוד ארבע ושזה בטח לא שש, ואת ההוא שלא הבין אם השיעור מתחיל ב14:00 או ב-14:15. לא בטוחה איפה אני נכנסת בכל הסיפור הזה, אבל גם זאת לא הפואנטה.
[זה מתחיל להישמע כמו האלה שמנסים להסביר לך איפה תחנת הדלק הכי קרובה וכל הזמן אומרים "נכון הרחוב ההוא?? אז זה לא שם"]
אני יושבת לי בכיתה, מוציאה מחברת וקלמר, גם לא בטוחה אם זה המקום הנכון כי היו יותר מבוגרים שבאו להקשיב מסטודנטים, ואז נכנס מישהו, הוא פונה אליי, ושואל "תגידי.. פה זה אלוהים?".
רגע… מה?! אתה רוצה להגיד לי שגם אלוהים יהיה בקורס הזה?!?  די! הבנתי שנדבר על איך שהוא מדבר אבל לא ידעתי שהוא אשכרה ידבר! איזה קטע איתך. זה לא היה כתוב בסילבוס. אז כל מי שחיפש את אלוהים, הוא שם, בקומה השנייה בגילמן. בין החתול הלבן לחתול שגונב את הסנדוויצ'ים בהפסקה של 11:45.
 
טוב נגמר הקורס, לקחנו עוד הפסקה, אנחנו כבר יודעים מה הולך שם… עכשיו צריך לעשות סידורים.
ללכת לספריה לצלם מאמר, לקפוץ למזכירות לקחת טופס לביטול קורסים, לשלוח מייל לכלים שלובים שיצאנו מהכלים כי נגמרו הקורסים הקלים, ללכת למיטשל לקבל מדבקה של סטודנטים, להיתקל במרצה ולדבר עוד חצי שעה על מה שדיברנו לפני רבע שעה בשיעור, ללכת לאיבוד בסוראסקי ולאחר לשיעור.
 
החלק שאני הכי אוהבת ביום, ללא צל של ספק, זה להגיד ביי. אצלנו באקדמיה למוסיקה, החממה הקטנה של האוניברסיטה, כולם מכירים אחד את השני. חלק שירתו ביחד בצבא בתזמורת צה"ל,  חלק למדו יחד בתלמה ילין, חלק ניגנו יחד בתזמורת ארצית לנוער ועוד… אקדמיה לחנון הממוצע. ברור לי שלפני שאני הולכת אני רוצה להגיד ביי לכל מי שנשאר באקדמיה. כן כן. אתם פה, ואני יוצאת לחופשי. עוד יום עבר עלי באוניברסיטת תל אביב, עוד יום שמקרב אותי אל התואר הראשון שלי, עוד יום של נגינה, עוד יום של קפה, של חתולים, של הרצאות וצילומי דפים, עוד יום של סיכומים ומחברות ולפטופים, עוד יום בגילמן עם אלוהים.
אני ממש עכשיו בדרכי החוצה, אל מחוץ לחניה עם האוטו השחור שלי. מתקרבת אל החופש. רק מחכה עוד דקה-שתיים, והוא יגיע, ואני אעלה על איילון, ואדהר לי אל הפקק הקרוב. ואם הוא לא פה- הוא יגיע אחר כך. כמו שאבא שלי תמיד אומר: "חוק שימור הפקק".
פותחת חלון. שומעת מוסיקה בפול ווליום בגלגלצ.
הנה אני מתקרבת את המחסום של החניה… זה קורה חברים, זה קורה. ואז… הנה הוא, איך אפשר בלעדיו? זה שלא תכנן נכון את המרחק, זה שצריך להרים את ה"אמברקס", לפתוח את הדלת, ולעכב את כוווולנו בדרך החוצה כדי להכניס את הפתק הקטן הזה למכשיר של היציאה.
מה שהוא לא יודע זה, שהשער נפתח אוטומטית.
מגבירה את המוסיקה.
סוגרת את החלון.
שרה בקולי קולות.
ויוצאת אל החופשי, עד ליום הבא.
 
באווירה זו, אאחל לכולנו שנת לימודים מוצלחת, מהנה ומלאה בחוויות אוניברסיתל-אביביות שאי אפשר בלעדיהן.
 


צילום: עמית רוזנצוויג

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

כתיבת תגובה