הצרה האמיתית שבזקנה אינה רפיון הגוף, אלא אדישותה של הנשמה (אנדרה מורואה)

בשנה שעברה אחותי הקטנה טל חזרה מהמסע בפולין. שלושתנו, האחים, בוגרים של מסעות פולין בית-ספרים וגם ההורים שלנו נסעו יחד לפני כמה שנים למסע זיכרון של מבוגרים עם העבודה. בימי השישי שקדמו למסע של טל וגם באילו שאחריו, כל אחד מהיושבים סביב שולחן השישי החוו דעתם על המסע ומהותו. על מה שווה מפעל המסעות לפולין חוץ מתנופה גדולה לתיירות הפולנית. דוד שלי רמי שהוא יושב קבע בשולחן השישי ובלב שלי גם, למרות שלפעמיים בעיניי אבא שלי הוא יותר מידי שמאלן, אמר בלהט השיחה שהמסעות האילו רק מחדדות לנוער מה זה לשנוא את האחר ומהי קורבנות ושנאה. רון, אחי, שהוא עכשיו חייל ובדרך כלל לא מרבה במילים אמר שהמסע חיבר אותו לעילה ולתוקף של היהודים לחיות כאן בישראל, ואז המשיך לאכול את הפולקע. ההורים שחוו חוויה משמעותית דיברו על חשיבותם של הסיפורים שימשיכו להיות מסופרים. טל הקטנה שחוותה קור של 0 מעלות שם בפולין, אמרה שלדרוך על אותה האדמה, לראות בעיניים, להרגיש את הקרקע, להריח את הריחות ועדיין לסרב להבין זו חוויה חשובה. אני דיברתי על הסלידה מהמקום המתמסכן והטכני ועל המהות שהיא האנושיות וצלם האנוש של בני אדם למרות הכל – יהודים או פולנים גויים טובים.
סבתא שלי לאה נכחה מסביב לשולחן בלא מעט מהשיחות, וזה לא ש"פולין" לא עולה סביב השולחן בדרך כלל בשגרה. הרבה פעמים סבתא שלי מזכירה את החיים שם והעיניים שלה הופכות נוצצות מגעגועים. למשל פעם אחת כשאחותי שתתה מים שבדיוק יצאו מהמקרר ואמרה "וואי המים קרים! הם הקפיאו לי את השיניים" אז סבתא שלי ענתה לה "את לא יודעת מה זה מים קפואים. היה לנו אגם ליד הבית שהיה קופא כל חורף. איך היינו מחליקים עליו, כל חורף. עם חצאית ומעיל שהייתי לובשת. זה היה בפולין מים קפואים, לא מים מהמקרר". וכשבחורף אמא שלי עשתה מרק ערמונים סבתא עצמה את העיניים ונזכרה בערמונים ובתפוחי אדמה  חמים. על המרק בקושי אמרה "נחמד", אבל סיפרה שהערמונים כאן זה לא כמו שהיה להם שם ערמונים כמה שהם רק רצו, לפני שהגיעה המלחמה.
וכך, למרות שפולין נמצאת סביב שולחן השישי שלנו כבר שנים, בשנה האחרונה היה אצלנו מין גל של שיחות שהתקשר לעם היהודי ולאיך שאנחנו בוחרים לעצב את הזיכרון ההיסטורי שלנו והתודעה הלאומית שלו. וכמו שהבנו לכל אחד היה מה להגיד, על מי לצעוק ואיך להישען על איזושהי חוויה לדוגמא. רק סבתא שלי בשיחות האילו שתקה.
***
לפני שבועיים, בסוף עוד ארוחת חג אני מחליטה להתלוות אל אבא במסע השבת סבתא מביתנו לביתה. ב200 המטר שיש לעשות ברגל סבתא בקושי סוחבת בעלייה. נעצרת בדרך להפסקות מרוכזות של הסדרת נשימה. העבירו אותה מהבית בלוד לראשון מערב- קומת קרקע בקומפלקס הזקנה. בעצירה הראשונה במסע, המשלחת שלנו- שמורכבת משלוש דורות מלניצקיים, נעצרת לתצפית על הלובי בבית הזקנים. אקווריום שקוף הנמצא במרחק כמה מדרגות מתחתנו ובו הרבה שולחנות ריקים. בתוך הריקנות- בולט שולחן אחד שסביבו כמה ראשים לבנים פעילים, וביניהם מתגלגלת חבילת קלפים.
"סבתא, תראי, גם פה משחקים רמי, ואפילו עד השעות הקטנות של הלילה". היא עסוקה בשיעול ומהנהנת לי תוך כדי, הגאווה שלה לא נותנת לעיניים של מישהו מהשחקנים שם באקווריום לקלוט שהיא במקרה מסתכלת עליהם ורוצה גם. "תשחקי איתם סבתא, את הרי מנצחת פה את כולם" אני אומרת לה. "הם עוד לא מכירים אותי" היא עונה. "אז מה סבתא, ככה מכירים. שלא תהיי בודדה…".
ממשיכים במסדרון הארוך ומחדר אחר עולים קולות של צחוק צעיר. זה מבוגר שנרדם ושכח לכבות את הממיר. אחרי 2 תחנות עצירה מגיעים לחדר שאין לו מנעול ולאחות תמיד יש גישה. סבתא מתיישבת על הכורסה שלה באפיסת כוחות כאילו הייתה אבא שלי אחרי שסיים 30 ק"מ של ריצה. ב23:30 בלילה אני ילדה בת 24 שהולכת עם אבא שלה לחפש את האחות שתביא לאימא שלו את הכדור שיביא לה כבר את השינה הרצופה. הלכתי עם אבא רק כי לא נעים לי להישאר שם לבד בחדר החדש שלה.
זה לא נעים למרות שהחדר נקי ומסודר והיא אפילו הביאה את פסלוני הפורצלן מהבית. זה לא נעים כי המיטת יחיד שלה בזווית העין מסגירה את בדידותה. לא נעים כי היא עצובה על זה שהשאירה את המיטה הזוגית שלה עם התמונה של סבא יהודה מביט למעלה באוויר – יתומה, בלי שתהיה מולו השתקפות דמותה. עצובה כי השאירה בבית ההוא את כל השקיות והקופסאות שהיא אוספת שנים, את כל הספרים והאינציקלופדיות וגזירי העיתונים. כי היא השאירה את האלבומים עם התמונות והמכתבים שהם שרידי הוויתה ומשפחתה שהייתה.
כשאנחנו חוזרים עם הכדור-שינה היא כבר חוזרת לנשימה מלאה. מהמרפסת שלה רואים את המזרקה של קומפלקס הזקנים אבל עכשיו היא כבר כבויה. לשכנים שלה יש עציצים וממול אפילו תלוי שנדליר, אבל היא עוד לא ממש הספיקה להפוך את הדירה הזו לשלה. 
אחרי שנפרדים היא מלווה אותנו למסדרון. משגיחה מרחוק, בעיניים של אימא, לבדוק שאנחנו מוצאים את הדרך ליציאה. "זא מה געזונט אין שטארק". הוא אומר לה. הם עדיין מתחילים שיחות ומסיימים שיחות ביידיש ואני חוזרת אחריו כמו קוף אחרי בן אדם. געזונט אין שטארק?. היא צוחקת למראה המבט הסתום שלי ומסבירה לי. זה שתהיי בריאה. וחזקה. געזונט אין שטארק.

123

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

תגובה אחת

  1. גילי, מקסים ומרגש

כתיבת תגובה