הגיע הזמן להיפרד

זה לא אתם, זו אני.
באמת, הייתם קוראים נפלאים ואני מצדי שמחתי כל-כך על ההזדמנות לכתוב בלי פילטר או אינטרסים סמויים, פשוט על כל דבר שעולה בדעתי בתור סטודנטית, מעצם היותי אשה, כאזרחית במדינת ישראל וכן, לעתים גם בתור תל-אביבית טיפוסית.
כתבתי על דברים שישבו לי על הלב, על עניינים שהטרידו או עצבנו אותי, שיתפתי אתכם במחשבות, תובנות וחוויות אישיות, סיפרתי לכם על דברים שבעיני, לפחות, ראויים ומשמעותיים, וחשוב לכתוב עליהם – בקיצור, אני מקווה שאחרי השנה הזו יצא לכם להכיר אותי קצת יותר טוב.
 
בפעם הראשונה שכתבתי לבלוג ניסיתי להציג את עצמי באופן קצת אחר. התחלתי ישר איפה שזה "כואב" וחשפתי בפניכם את נקודות התורפה שלי, בין אם מדובר בהתמרדות נגד פייסבוק או בהתמכרות שלי לשוקולד. כעת הגיעה העת לחשוף עוד נקודת תורפה אחרונה: אני לא כל-כך טובה בפרידות. למעשה, אני אפילו גרועה בהן. אני אף פעם לא בטוחה כיצד להתנהג או מה הדבר הנכון להגיד – והנה, גם עכשיו זה קורה לי.
אז אני לא אתייחס לכך כאל פרידה, ואקווה שדרכינו ה"מקראיות" יצטלבו שוב בעתיד, אם לא כאן, אז אולי במקום אחר. בינתיים קרני השמש של יוני מלהיטות את רחובות תל אביב ולי רק נותר לפנטז על החופשה הבאה שלי, אי שם, הרחק-הרחק…
 
עד תחילת הסמסטר הבא אני מקווה להשלים עוד כמה סעיפים ברשימה שלי, ואולי להוסיף עוד כמה משאלות חדשות, ובעיקר לנצל את "החופש הגדול" שניתן גם לסטודנטים (גם אם הוא מצטמצם לא מעט בין עבודות ההגשה למועדי הב'), ליהנות מבוא הקיץ וגם מהעובדה שבשורה התחתונה, כן, אני סטודנטית, ואני מבינה שכדאי לי לנצל זאת וליהנות מכל רגע. ולא רק מהדברים המובנים מאליהם, כמו הנחות סטודנט, מלגות לימודיות, אירועים סטודנטיאליים ופאנג'ויה פעם בשנה – אלא גם מהתקופה הזו, שבה יש לנו את הזכות להרהר בעצמנו ולסלול את הדרך שלנו בחיים, בתקווה להחכים עם כל צעד.
 
אני זוכרת כמה התרגשתי בתחילת השנה, לקחת חלק בפרוייקט הבלוגים של אגודת הסטודנטים, כמעין תזכורת נעימה לכך שהחיים בין כותלי האוניברסיטה יכולים להציע מפלטים שאינם רק אקדמיים. אני מחזיקה אצבעות לכך שבשנה הבאה יעמדו בפני הזדמנויות נוספות ונפלאות שכאלו.
 
אני מקווה שנהנתם לקרוא את הטורים שלי כפי שאני נהניתי לכתוב אותם!
מאחלת לכם חופשת קיץ נעימה ופורה,
דנה

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

כתיבת תגובה