גיבור

הטלפון רטט מהבוקר, הרטט לפעמים מעיר אותי ולפעמים לא, הפעם התעוררתי כל פעם שהוא פעל – אבל לא קמתי לבדוק, הייתי גמור מעייפות. בצלצול החמישי בערך כבר לא יכולתי להתעלם.

מהמיטה השקפתי על המסך לראות מי מתקשר, ראיתי מרחוק מספר לא מוכר, לא חשבתי לרגע לקום לענות, זה בטח מהעבודה או איזה סקר מציק, חוץ מזה שהטלפון רחוק ולידי שוכבת אהובתי שרק לפני כמה שעות הגיעה לישון איתי, לא רציתי שהיא תתעורר מהרעש אז התגברתי על העצלנות ושמתי את האייפון לידי למקרה שמישהו יצלצל שוב. היא באה כדי שממחר נוכל להתחיל לחשוב על אזור למצוא בו בית, היא הגיעה להחלטה הכי אמיצה בחיים שלה, לעזוב את הבית ואת כל מה שמוכר ולנסות לחיות איתי, שוב התאהבתי בה מחדש, באומץ הזה שמהרגע הראשון כישף אותי, היא הדבר הכי טוב שקרה לי.
השיחה הבאה הייתה מאימא.

ישר נזכרתי במספרים הלא מוכרים, חיברתי את הנקודות מהר ולפני שהיא הספיקה לדבר שאלתי אם התקשרו מהמילואים, היא ענתה שכן בחצי דאגה וחצי בהלה, קיבלנו צו 8, מחרתיים אנחנו צריכים להגיע על הבוקר לצאלים, ידעתי שעם רצועה קרועה בברך אני לא אוכל לעשות שום דבר שקשור להכשרה שלי כלוחם אבל החלטתי שאלך כדי לעזור בכל מה שרק אפשר, לא הייתי הולך אם היה מדובר באימון רגיל, אנחנו בזמנים קשים והנחתי שכל עזרה היא מבורכת, גם אם הפעם לא אוכל להיכנס לעזה ברגל. זה היופי בעם הזה שלנו שתמיד מוכן לעשות הכול בשביל המדינה כשבאמת צריך. כל אחד מגדיר ניצחון בדרך אחרת ואני חשבתי שמה שלא יהיה התוצאות של המלחמה הזו אין לי ספק שניצחנו, בזכות האחדות, הלכידות, התחושה של השליחות והערבות ההדדית, בדיוק כשחשבתי שזמנים השתנו והיום כל אחד חושב רק על עצמו הבנתי כמה אני טועה וכמה שאנחנו בלי ספק העם הכי מיוחד שקיים, יש בנו עדיין את הניצוץ הזה שיש רק לנו.
באיזה עוד מדינה אנשים ייסעו תחת מתקפות של טילים להביא אוכל חם וגרביים לחיילים בשטח? הוכחנו שוב שאנחנו עם סגולה, מבחינתי זה הניצחון שלנו, כי במלחמה כשיש נפגעים אף אחד לא באמת מנצח.
 
אלמוג כבר הייתה חצי ערה מהטלפונים, היא הבינה שהיא הולכת לעשות את הדרך חזרה לצפון פחות מ-24 שעות אחרי שהגיעה לתל אביב ולא רק זה, אלא שעכשיו היא כנראה תצטרך למצוא לנו דירה לבד ואת הנופש בחו״ל נצטרך לדחות למועד לא ידוע. כל כך חיכינו לחופש הזה, התחלנו לתכנן אופציות ומדינות, אבל בחיים האלה בדיוק ברגע שהכול נראה צפוי וברור- קורים הדברים הכי לא צפויים. 
חודש מטורף עובר על המדינה הזאת. זו פעם ראשונה שאני חווה סוג של מלחמה ואני בסלון מול הטלוויזיה, לא במקלט ולא על מדים. תמיד שמעתי סיפורים על עופרת יצוקה אבל הייתי כל זמן המבצע בעזה עצמה ולא ידעתי כלום, חוץ ממה שקורה ברחוב שבו ישבנו וקצת דיווחים ששמעתי בקשר.
 
הפעם הכול היה שונה, חוויתי את המלחמה מהסלון, הרגשתי הכי מחובר בכל רמה אבל מנותק ממה שבאמת קורה, העדפתי את ההרגשה שהייתה כשהייתי חלק מזה. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לסבול יותר את השידורים הרצופים של אולפן החדשות, התקשורת התנהגה כמו קרקס ועשתה הכול כדי לספק סקופים וסקנדלים ומנגד שברה לנו את הלב עם כל תמונה של ילד שנקטף מוקדם מדי.
אפילו שברקע כל יום שומעים על עוד מעשי גבורה של חיילים ומעשי נדבה של אזרחים, אני לא יכולתי לסבול יותר את העובדה שהרבה אנשים התעסקו בלהתווכח אחד עם השני ולהצדיק את עצמם כשבעצם כולנו לא באמת מסתכלים על התמונה מרחוק, לא מכירים ולא חלק קטן מהשיקולים שמאחורי כל החלטה, ממהרים לשפוט.
 
מלא התפרצויות של רגש בחודש הזה, מדברים מהבטן, פתאום גיליתי שעדיין יש הרבה אנשים קיצוניים ולא שקולים, לא יודעים לבחור את הזמן הנכון להביע את דעתם, מתעסקים בטפל בזמן שחיילים מתים וכל המדינה על הרגליים, דווקא בזמן שהממשלה צריכה כמה שיותר שקט כדי שהיא לפחות תוכל לפעול מהיגיון ושיקול דעת.
שמאלנים שעושים לנו יותר נזק מכל קסאם וימנים שקוראים לרצח עם וכיבוש בזמן שהם שותים אייס קפה בארומה, מריבות והפגנות ושנאת אחים שרק הראתה כמה דק יכול להיות הגבול ביננו לבין אותם חיות שלא מוכנים לכבד אף דעה ששונה משלהם. 
 
כשעיכלתי שאני הולך למילואים קמנו מהמיטה לשתות קפה בסלון. כרגיל, גם ביום של מלחמה היינו בשגרה שלנו, כי כמה שלא תהיה מעורב זה פשוט לא זה כשאתה לא חלק, הבנתי פתאום שזה לא הוגן מצדי לכעוס על מי שממשיך לנהל סוג של שגרת חיים בזמן מלחמה. אני לא בעד לשחק מטקות בים בזמן אזעקה, אבל להישאב לזה לגמרי בלי יכולת להשפיע על כלום יכולה להוציא משפיות בקלות, עדיף להיות מעורב ולהמשיך לחיות, פשוט עדיף.
 
תוך כדי הקפה התחילה חרושת השמועות שכל כך התרגלתי אליה בפייסבוק, חשבתי לעצמי ״מה תהיה הידיעה של הבוקר, רק לא עוד חיילים מתים״.
ואז ראיתי את השם של הסיירת על המסך של האייפון, ״היתקלות בדרום הרצועה, נפגעים מסיירת גבעתי״ היה כתוב ואני החסרתי פעימה, כשראיתי את השם שלו צמוד לביטוי ״הרוג״ הרגשתי סחרחורת, התבלבלתי, קיוויתי שמדובר בטעות ועוד המצאה של אנשים שמחפשים להפיץ סיפורים חצי אמינים, אבל העובדה שבכל המצאה יש שמת של אמת הכניסה אותי ללחץ.
 
״זה לא הגיוני״ חשבתי, אני דיברתי איתו בהודעות בדיוק לפני שבוע, החלטנו לאסוף תרומות ולשלוח לחיילים של הסיירת, שאלתי את החברים בצוות מי מהחברה של הצוות עדיין ביחידה כדי להשיג איש קשר, ענו לי שבניה עכשיו מפקד על הסיירת, נכנס לא מזמן לתפקיד בגלל זה לא ידענו, התרגשתי לשמוע, הכבוד שאחד החברה הפך להיות מפקד הסיירת והעובדה שהוא הכתובת שאני שולח אליה את התרומות עשה לי טוב הלב.
 
שלחתי לו הודעה שאני מארגן לו תרומות ואני רוצה שישיג לי איש קשר כדי שהדברים יגיעו אליהם באמת, הוא חזר בהודעה ״חושקו יא מלך! התגעגעתי! שניםםם״.
התלהבתי, בניה היה אחד מחברי הצוות שעזבו אותנו במהלך השירות כדי להתקדם בצבא לקצונה, היה יותר קשה לשמור איתם על קשר, מסגרות כל כך שונות, החיים והצבא, אני תמיד חלמתי על החיים שאחרי והוא תמיד על התפקיד שאחרי.
מהרגע הראשון שהכרנו לא היה מקום לטעויות, היה ברור שהאריה הזה הולך להיות מפקד ומפקד תותח. נחוש, חכם, דעתן ומתוחכם, מאוהב במדינה ומוכן להתחתן עם הצבא, אבל מעל הכול אנושי וחבר.
״גם אני התגעגעתי״ עניתי, ״אני שולח לכם תרומות אם אתה צריך משהו במיוחד תגיד, מתפלל בשבילכם, תחזרו בשלום״.
קבעתי עם החבר'ה מהצפון שהביאו את התרומות שנגיע למשמר הנגב, הבית שלנו, איפה שגדלנו להיות חבורה של חברי אמת. צוות מוזר היינו, מהרגע הראשון, כל אחד מיוחד ולא שפוי בדרך שלו, אבל חברי אמת, לוחמים כמו נמרים בשגרה ועושים יותר שכונה מעובדי רס״ר במנוחה.
כל פעם שאני רואה את החבר'ה במילואים אני קולט כמה אנחנו משפחה, לידם אני תמיד מרגיש בבית, הם חלק ממני ואני אוהב כל אחד מהם בצורה שאי אפשר לתאר, עברנו את התקופה הכי מאתגרת בחיים ביחד, תמיד שם אחד בשביל השני. הצעתי לוקנין ואדם מהצוות שיצטרפו אליי לנסיעה, הם אמרו שלא נראה להם ואז החליטו להצטרף אליי באמצע הלילה.
שאלנו את בניה בקבוצה של הצוות מה הוא רוצה שנביא לו כי השגנו הרבה כסף. ״תנסו להביא ברכיות (מגיני ברכיים) טובות, יש לי 100 לוחמים עם מגנים חרא״ הוא ענה.
תשובה שלא הפתיע אף אחד מאיתנו כי ידענו שזה הוא וידענו איך הראש שלו עובד, מפקד אמיתי שדואג לביצועים ולנוחות של החיילים שלו מעל הכול. רוב הסיכויים שאם זה היה הפוך כל אחד משלושתנו היה מבקש פקטים של סיגריות. זה מה שתמיד ייחד אותנו, שכולנו כל כך שונים בהכול ועדיין מרכיבים משהו אחד מאוחד, אהבה של אחים.
 
שבוע עבר מאותו יום שבו שלחת לנו הודעה בקבוצה ״תודה יא תותחים״ ולי שלחת בפרטי, ״יצאת מלך, תשמור על קשר, חייבים להיפגש כשנצא מפה״.
״חייבים״ עניתי.
השמועות המשיכו להגיע, עכשיו גם בחברים בצוות, התחלתי להרגיש את הסחרחורת שוב, מחשבות התרוצצו לי בראש בקצב מסחרר, חצי בשוק לא הקשבתי למילה שאמרו לידי, רק הנהנתי עם הראש, כל פעם שבאתי להגיד משפט נחנקתי ושתקתי, לא רציתי להתפרק והאמת היא שלא ממש הצלחתי לעכל.
איך זה הגיוני?! יום לפני העלו תמונה שלך מהעיתון בקבוצה של הצוות, ״בניה סלבס״, כי ככה היינו אומרים סלב בשירות, מפורסם אצלנו תמיד היה ״סלבס״.
כולנו התמלאנו גאווה, חבר שישן אתנו באוהל והיה חלק מאתנו הגיע להיות מפקד הסיירת, אין כבוד שעולה על זה מבחינתנו, כולנו הערצנו אותו על זה למרות שלא היה לי אף פעם ספק שהוא יגיע רחוק, הוא נועד לזה, נועד להיות גיבור.
מדי פעם דמעה התחילה לזלוג על העין, התמונה שלו בראש עשתה לי צמרמורת, לבוש במדי ב׳ זרוקים אחרי יום עמוס באימונים בבסיס, קורא לי ״מה הולך חושקו?!״ ואז מחייך אליי חצי חיוך וקורץ עם הלשון בחוץ.
התחננתי שרק היום השמועות לא יהיו נכונות, התפללתי שרק היום נפלה טעות בזיהוי.
בערב פרסמו את השם בטלוויזיה, התחילו לזרום טלפונים והודעות, כולם שואלים אם הכרתי אותך ואני לא מפסיק לעבור על ההודעות מהשיחה שלנו לפני שבוע, מנסה לעכל, מנסה להישאר רגוע, לא הרגשתי צורך להתפרק. מדי פעם זיכרון של הפנים שלו הציף אותי, העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני, החזות המרשימה.
הפעם האחרונה שהתפרקתי הייתה כשחבר מצוות מקביל, דורון, נהרג בעזה. הייתי אז בבית עם גבס על קרסול שבורה ובמשך שלושה ימים הוצאתי כל נוזל מהגוף, התרסקתי, הייתי ילד שרק סיים מסלול, לא האמנתי שחבר שעבר איתי את כל הדרך נהרג, שם הכול הפך לאמתי באמת, כשחזרתי הייתי לוחם אחר ובנאדם אחר.
״בגיל שלך לא צריכים לעבור חוויות כאלה״, אימא שלי אמרה אז בחוסר אונים כשניסתה לעזור לי לעכל. הפעם היא לא ממש ידעה מה להגיד.
הייתי מבולבל עד שהגעתי הביתה, ישר לארוחת שישי, מחר אני נוסע ללוויה של חבר ומשם בוקר אחרי למילואים.
סיפרתי בשולחן קצת על בניה ועל התקופה שהיינו ביחד ועל איך שדיברנו שבוע שעבר ואיך כולנו התרגשנו שעשו עליו כתבה, מפקד הסיירת משלנו, מצוות שליסל האגדי. במוצאי שבת נסענו ללוויה שהייתה אמורה להתחיל ב- 00:15 ונגמרה סופית כשהגענו חזרה לדירה בתל אביב ב 6:00. 
אלפי אנשים הגיעו לחלוק כבוד אחרון במסע שהוביל לבית העלמין בחברון, ליד מערת המכפלה, חשבתי שאין מקום ראוי יותר לקבור כזה גיבור, ממש ליד הקברים של האבות והאימהות של האומה שלנו.
עברנו ברחובות חברון, לא הפסקתי להסתכל לצדדים, נדהמתי שגרים בכזו קרבה יהודים ומוסלמים הדוקים, אפקט שיכול להיות רק במקום שקדוש לשני הצדדים, מוכנים לחיות ביחד כדי לא לאבד אחיזה ממקום כל כך חשוב ומיוחד.
פגשנו עשרות אנשים מהשירות, מפקדים וחברים לפלוגה, שליסל וקצינים שהיו חלק מהשירות שלנו, כולם הוא לחלוק כבוד לבנאדם גדול, לוחם מרשים ומפקד הסיירת, אותה סיירת שכולנו קשורים אליה לנצח. שום סיבה אחרת לא הייתה משיכה איחוד שכזה, כולם הגיעו, מפקדים, חיילים וקצינים בכירים בחטיבה.
ההלוויה הייתה קשה, הלב התחיל להישבר והדמעות התחילו להציץ כשאבא שלו דיבר בקול רועד, קורא לו מהאדמה ״בן שלי״.
 
אף הורה לא צריך לקבור את הילד שלו, זה פשוט לא אמור לקרות, זו לא דרך הטבע.
הלב נשבר מבפנים כשארוסתו התחילה לדבר, שבועיים לפני החתונה שלהם, היא הפכה מכלה מקודשת לאישה כואבת שאיבדה את הדבר היקר לי מכל, את הגיבור הזה שכל כך העריצה על שהיה נאמן לעצמו והיה אמור לבלות אתה את כל החיים.
אחרי שינה של שעתיים בתל אביב קמתי להתארגן, יצאנו למילואים באיחור, אף אחד לא אמר לנו כלום שאיחרנו בכמה שעות, עבר עלינו לילה מתיש, כולם ידעו שאתמול בלילה נפרדנו מחבר.
בלילה ישבנו כמה חברים מהצוות ודיברנו עליו, העלינו זיכרונות וסיפורים מהאיש הגדול הזה, המרשים, החזק והחייכן שהחוצפה והשטויות שלו התאימה לצוות שלנו כמו כפפה. איך הוא הגיע יום אחד מהשייטת, איך הוא רצה לעבור לאגוז ואיך לקח לו בדיוק שבוע להתחיל למצוא את המקום שלו ביננו.
נזכרנו בבעיטות המפחידות שלו בקרב מגע, בוויכוחים האידיאולוגיים, בסיפורים ובשאיפות שתמיד שיתף שחלם להגשים. עבר זמן מהשירות, נראה כמו נצח, סיפורים וזיכרונות כאלו יכולים לעלות רק כשכולנו ביחד. אף אחד לא נשבר ולא בכה, רגעים כאלה שבו כל אחד נעלם במחשבה לרגע כשפתאום הוא קולט שהוא איננו, אפילו קצת צחקנו וחייכנו כשדברנו עליו, זכרנו אותו שמח ומאושר.
אין דבר יותר כואב ממוות של מישהו שהכרת ואהבת. הדרך של אנשים להתמודד עם מוות מכל סוג היא תמיד שונה, תלויה בכל כך הרבה משתנים ותמיד תופסת אותך בהפתעה,
אפילו שמוות הוא הדבר הכי טבעי שיכול להיות כולנו מפחדים מהרגע, על עצמנו ועל מי שקרוב אלינו, התחושה הזו שמהרגע שנולדנו התהפך שעון החול והזמן התחיל לתקתק היא תחושה שיש לכולנו.
אין אחד שלא חשב עליו ולא ניסה לפחות לדמיין איך הסוף שלו יראה, אין אחד שאין לו בראש את המחשבה שאם כבר למות אז למות בדרך הספציפית שלו.
 
במציאות אף אחד לא באמת זוכה למוות שהוא חלם עליו.
לא המשכנו להתמלא בכאב ולבכות על בניה, כל אחד מאתנו ידע עמוק עמוק בלב שאם היו שואלים אותו איך הוא היה מעדיף להיפרד מהעולם הזה, הוא היה מבקש ללכת ככה, לפחות לזה הוא זכה, למות בדיוק כמו מי שהוא היה בחיים, גיבור.
 
1234

תגובות

סימנייה קישור קבוע.

תגובה אחת

  1. תודה לך. כל כך אהבתי אותו, דרור

כתיבת תגובה